…ישנן שתי דרכים אפשריות ליישב סכסוכים:

דרך אחת היא הדרך של הכרעות. שני הצדדים נאבקים זה בזה, עד שלבסוף המאבק מוכרע, ואחד הצדדים "מנצח", כלומר מקבל את מבוקשו. בחלק מהפעמים מושגת פשרה, שגם היא סוג של הכרעה. ההליך המשפטי הוא הדוגמה הנפוצה ליישוב סכסוכים בדרך הזו.

אבל בדומה לפתגם המפורסם לפיו "במלחמה אין מנצחים", כאשר אנחנו בוחרים ליישב סכסוך בדרך של הכרעה ומאבק כוח, אנו משלמים מחיר כבד. 

ראשית, המאבק תובע מאיתנו המון זמן, כסף, משאבים, ובסופו של דבר גם סוחט אותנו רגשית. שנית, כאשר אנו פונים לדרך הזו, אנו יכולים לדעת כמעט בוודאות שבסוף התהליך אחד מהצדדים ירגיש שהוא הפסיד, שנעשה לו עוול, שפגעו בו. ועלינו לקחת בחשבון שאולי זה יהיה הצד שלנו. והצד השני? ובכן, פעמים רבות גם הצד ה"מנצח" יבין ששילם מחיר כבד מדי. אפילו במקרים של פשרה, עשוי להיוותר טעם מר, ושני הצדדים, כל אחד בדרכו, מרגישים שהם קופחו.

המחיר גבוה פי כמה כאשר מדובר בסכסוך בין בני משפחה או זוג שמתגרש. מאבק משפטי מותיר אחריו הרבה פעמים אדמה חרוכה, באופן שאחריו לא ניתן אחר כך לשקם את היחסים.

האפשרות השנייה היא ליישב סכסוך בדרך של הסכמות. הדבר הזה קורה כאשר הצדדים שואפים ומנסים לתקשר זה עם זה, ומבינים את החשיבות של שמירה על התנהלות אשר תאפשר בעתיד את המשך היחסים.

זו הדרך שבה נוקט תהליך הגישור. מטרתו של הגישור איננה לשכנע את הצד השני ש"אני צודק" אלא לאפשר לשני הצדדים לשמוע ולהבין זה את זה ככל הניתן, ולחתור לפתרונות יצירתיים שבהם שני הצדדים ירגישו שהגיעו לתוצאה שהיא טובה מבחינתם.

כאשר פונים לדרך של גישור והסכמה, אפשר לצפות שבסופו של התהליך ירגיש כל אחד מהמעורבים שהוא נלקח בחשבון וקולו נשמע. הגישור גם מאפשר לצדדים המעורבים להרגיש שהם היו שותפים פעילים ומלאים בתהליך ההסכמה – ההסכמות לא נכפו עליהם מבחוץ כמו בהכרעה משפטית, אלא הם אלה שמצאו בכוחות עצמם את הפתרון הטוב והנכון ביותר עבורם.